דחף בלתי מוסבר בעוצמתו גוער בי לתעד. במציאות הנוכחית, כל מה שנראה מוצק כמו הר מתאדה מול העיניים ומשנה צורה בקצב מטשטש חושים. אנחנו חיים בתקופה שבה שום דבר לא יציב יותר. לא קריירה לא משפחה לא מגדר לא זוגיות. לא ברור איפה לגור, מה הגבולות, מי טוב מי רע או מה קרה למזג האוויר. מה נשאר וודאי בחיים היום? אפשר להסתמך עוד על 'אני חושב משמע אני קיים'? מעניין מה הבינה המלאכותית 'חושבת' על זה.

 

רצף האירועים הכריע מזמן את האחיזה במציאות. אבל בתוך הסופה אני מתעקש לנעוץ ציפורניים ביש, לפני שלגמרי יחמוק ממני. אני מתחיל לכתוב באלפיים עשרים ושש. ישראל זועקת שיספרו אותה. אני רוצה להתבונן, ואז לכתוב את זה, אותי, אותנו. להסתכל עוד כמה שנים, אולי עשורים, כשאני והחברים שלי נהיה דינוזאורים, ולהגיד שחיינו.

​

 אני עופר שכנר, יליד 89׳, גר בתל אביב. עובד במחלקת המחקר של קרן ברל כצנלסון, לומד באוניברסיטת תל אביב ומנגן בס בחשש אמיתי. אכתוב כאן על החיים עצמם. על אהבות ופרידות, טילים וצלילים, אזעקות ונשיקות, מחסומים וחסימות, גדרות ונהרות, המון מוות, המון חיים.

אני לא יודע אם אני הכי מתאים. אני יודע שהסיפור מבקש להיכתב, ואני מבקש לכתוב אותו.