ברכבת התחתית בברלין

כמו פליט בר מזל, הספקתי לעלות על הקרון ברגע האחרון, כנפי הדלת מברישות את גבי. במבואה, ממש מולי, התמקם כנר זר. זר כמוני. בחיוך גדול על פניו הוא עוכר את שלוות הנוסעים בנגינת השיר take five, מלווה בפלייבק צורמני.

אוזניי לא חוו מעולם עונג שכזה.

אני מביט ימינה, מביט שמאלה, צריך לסגת מהמפגע. משמאל - הקרון עמוס בזרים חתומי פנים. מימין - נדמה שפנוי, אך במרכז המסדרון משתרעת פיטבולית מנומנמת, גודלה כגודל חזיר בר מתבגר, איבריה מפוסקים ברפיון, ומעליה מדלגים בקושי הנוסעים הנסים מאימת הכנר. ליד הבעלים של הפיטבולית יושב אדם הסוחב מתקן כביסה מתקפל, חוסם למחצה את המעבר כמו מגן משטרתי, ובכך משלים את מסלול המכשולים. הכנר מצמרר, ציבור הנוסעים נאנח בליבו. האם להישאר בטריטוריה של הכנר ולוותר על חוש השמיעה או לצאת למסע התלאות במסדרון הצר? מי יושיענו?

לפתע, כנף מתלה הכביסה משתחררת מאחיזת בעליה, חובטת ברצפה ומכה כמלכודת עכברים בזנב הפיטבולית. לא חזק מספיק בשביל להכאיב, חלילה, אך מספיק כדי שזו תזנק על רגליה. איש הכביסה הנבוך מקרב את המתקן לחיקו, הפיטבולית המבוהלת נצמדת לבעליה, וכים סוף בהשגחה העליונה נפתח המעבר. במקביל להמולה, סיים הכנר לנגן פזמון חוזר בפעם השנייה או השלישית, ומיהר לעבור בין הנוסעים לקושש מטבעות בכוס פלסטיק. לבסוף, אפילו נזכר לכבות את הרמקול, לא לפני שהאחרון השלים לבדו פזמון רביעי וחמישי, חלולים ממנגינה.

עכשיו שקט, המיצר פתוח, אך התחנה שלי כבר הגיעה ולי אין עוד צורך בנס הזה. מישהו אחר ייהנה מהתגשמות המשאלה הקטנה שלי. עליי להמשיך לנדוד.