דרישת שלום

אני רוצה למסור ד"ש לכל הזומבים באשר הם.

דרישת שלום ולא להתראות. הבעיה היא שהם תמיד רוצים לשמור על קשר. כל פעם שאני חושב שזהו, שאמרתי שלום,

שהם הבינו את הרמז, הם צצים מחדש. אתמול התקשרה אליי זומביט - שמורה לי בטלפון 'לא לענות', כי זאתי רק צרות.

אחר כך עוד זומבים התקשרו ממספר לא מוכר. במלחמה הם תמיד מתקשרים יותר. פתאום לחוצים, שואלים איפה אני, מה אני עושה עכשיו, אם אולי בא לי להיות זומבי שוב. אני עונה בנימוס שאני את ימי הזומבי שלי סיימתי. זומבי הייתי, לא מת, לא חי, מגיל שמונה עשרה עד עשרים ואחת. וידוע שכל מי שהיה זומבי פעם אחת, הזומבים ירדפו אחריו עד גיל 40, והיום שוקלים להעלות לגיל 45. לפעמים הדרך הנכונה לברוח מהם היא דווקא לענות להם. להעמיד פנים. מתאים לך להיות זומבי לכמה שבועות? שאלה זומביט מעבר לקו. לא.

למה?

עניינים אישיים, משפחתיים, עניינים כאלה של מי שחי.

חבל. אתה בגיל המתאים, יכול לתרום המון, וזה גם אחלה כסף. חוץ מזה אנחנו צריכים אותך ובעתיד לא נהסס להשתמש בסמכות לזמן אותך. אולי תגיע רק ליום אחד ותנסה?

אני מתלבט. להיות קצת חי-מת. כי להיות מת לגמרי אני עוד לא מוכן. אבל להיות חי לאללה זה ממש לא להיט בשנים האחרונות. נולדתי בממלכת הזומבים, אני רגיל לזה, אני מתקשה לדמיין חיים שאין בהם הזמנה מתמדת לחיימוות. והרי כולם פה כאלה, אז מה זה כל כך נורא? אז שוב אני מהסס. ואולי ההססנות הזו מסבירה למה דרישת-השלום-ולא-להתראות שלי לזומבים לא מעבירה את המסר המיוחל. כי כל פעם מחדש אני מתפתה להצטרף אליהם לתהלוכה, במקום באמת

לדרוש

שלום.