פה זה לא פינלנד

מערכת מקלטים עוצרת נשימה שמשמשת בשגרה לבריכות שחייה ולמתקנֵי ספורט ופנאי, השקעות עתק בחינוך שממקמות אותה בצמרת העולמית בתוצאות מבחני פיז"ה, אנרגיה מתחדשת, קידום יציבות אזורית ושלום – פינלנד מתמודדת עם איום קיומי באמצעות תפיסה מקיפה של ביטחון לאומי. התעצמות צבאית היא רק מרכיב אחד שלה.

פורסם במקור במגזין תלם אונליין, 2.7.2025

אני גר בדרום תל אביב. יש לי ממ"ד בדירה ומקלט בבניין, וזו היתה העובדה החשובה ביותר בחיי במהלך המלחמה בין ישראל לאיראן. כשהסתכלתי בערב שבת ההוא, ה־13 ביוני, על הבניין הישן והמתפורר ממול – התכווצה לי הבטן. מיד כתבתי הודעה לשכנה שגרה בגובה העיניים שלי. לרוב אנחנו מתקשרים בנפנופי ידיים ובחיוכים, אבל עכשיו דאגתי. יש לך ממ"ד או מקלט? שאלתי. אין ממ"ד, היא עונה. רק מקלט מעופש ומצחין. שלחתי לה את הקוד לבניין שלי, והזמנתי אותה ואת שכניה במקרה הצורך. הסתכלתי למטה לרחוב. חסרי בית שכבו מעולפים על המדרכה. איך הם יידעו לתפוס מחסה? נזכרתי גם בבעלים של המכולת הצמודה לבניין, מבקש מקלט מאריתראה, שכבר קיבל את הקוד לבניין ממני ומכמה דיירים נוספים וקיוויתי שהוא בסדר. הסתכלתי מזרחה וראיתי את התחנה המרכזית. שם יש מקלט אטומי, חשבתי, אולי זה יהיה שימושי. 

המצב ברחוב שלי לא ייחודי, הוא מייצג מציאות מחרידה שבימים הבאים אכזריותה אט־אט הלכה והתבהרה. מדינת ישראל הותירה, כלוא בביתו, עורף מופקר. כל לילה הישראלים הלכו לישון וקיוו ששוב יינצלו במשחק רולטה רוסית שנכפה עליהם. סיכוייהם לשרוד אינם שווים, הם נתונים לחוקי השוק: מי שיכול מתמגן, מי שלא – שיהיה לו בהצלחה. 

הדבר הזה היה ידוע היטב. לפי דו"ח מבקר המדינה כבר מ־2020, רק לכ־38 אחוז מהציבור יש ממ"ד או מקלט פרטי, כ־33 אחוז תלויים במקלט משותף או ציבורי, ולכ־28 אחוז מכלל הישראלים ולכ־46 אחוז (!) מהאזרחים הערבים אין גישה למיגון כלל. רבים מהמקלטים אינם כשירים, גם אחרי כמעט שנתיים של מלחמה ואיומים מהאוויר. במצפה אבי"ב בצפון גרים 1,000 תושבים ויש להם 13 מקלטים ציבוריים. בטמרה הסמוכה, שבה נהרגו אם, שתי בנותיה וקרובת משפחה מפגיעה ישירה ב־15 ביוני 25', גרים 37,000 תושבים ויש להם אפס מקלטים ציבוריים. החברה הבדואית בנגב חשופה לחלוטין ומשלמת בדם כבר שנים. זהו חוסר אונים מטריף דעת. על פי דו"ח מרכז אדווה מ-2023, שיעור משקי הבית המתגוררים בדירה עם ממ"ד יורד דרמטית עם הירידה במדד הסוציו־אקונומי. אי שוויון הוא מחלה קשה שניתן לרפא, אבל אי שוויון במיגון הורג. 

גם שירותים חיוניים אחרים בעת מצב החירום (שכזכור יזמה ממשלת ישראל) לא תפקדו. התחבורה הציבורית צומצמה עד כדי חוסר רלוונטיות, כי מי יסתכן בהמתנה לאוטובוס שלא יגיע כשהוא חשוף לטיל? הרכבת הקלה בגוש דן הושבתה ותחנותיה הוסבו למקלטי ענק. זהו פתרון חשוב ומבורך אך בעייתי – הן בשל היערכות לקויה (למשל, המחסור בתאי שירותים), והן בשל השבתת תחבורה ציבורית תת־קרקעית ובטוחה. המרחב האווירי נסגר, מאמצי החילוץ לא היו מספקים, וישראלים שהיו צריכים לצאת מהארץ או לחזור בדחיפות בשביל טיפול רפואי או דאגה ליקיריהם, חיפשו פתרונות נואשים ויקרים דרך הים ודרך מדינות שכנות. בתי הספר והגנים נסגרו מסיבות ברורות, אך גם חמש שנים ויותר אחרי פרוץ משבר הקורונה, מערכת החינוך לא מעניקה תשתית מספקת ללמידה מרחוק לכל ילדי ישראל (חשבו למשל על בית עם שלושה ילדים בגילאי בית ספר, ועל הסיכוי למצוא בו שלושה מחשבים מתפקדים). ההורים כמובן הושבתו מכל פעילות שאינה דאגה לילדים.

ואקום מתמלא בכאוס במקרה הרע, וביוזמות אזרחיות במקרה הטוב. עיריית תל אביב העַשירה אמנם פתחה את המרחבים המוגנים בחניון הבימה, בדיזנגוף סנטר ובתחנה המרכזית והשמישה אותם, אך מי שניהל את האופרציה בפועל הוא לא אחר מארגון אחים לנשק. 

בימים שאחרי ההלם הראשוני ביקרתי בכל המתחמים הללו. במקלט של התחנה המרכזית שוטטתי פעמים מספר בעבר. אם התחנה היא הגיהנום עלי אדמות, המקלט הוא הגיהנום של הגיהנום. מבוך אפל, מזוהם ונטוש המטיל אימה משתקת על כל באיו. אך מתנדבי הארגון פעלו כנגד כל התנאים כדי להפוך אותו לבית. הם ניקו את המתחם אחרי שנים שבהן היה נעול, הכשירו את השירותים, תלו שילוט ברחבי התחנה ומחוצה לה, קישטו את הקירות בציורים צבעוניים לילדים וסיפקו אוהלים, פינות ישיבה, מים ומזון לתושבים. זה מרגש וראוי לכל הערכה, אך קשה שלא לחוש שזהו שידור חוזר של אותה הפקרות שאנו חווים כבר למעלה מ־600 ימים – חברה אזרחית שהחליפה את המדינה.

איך מעצמה המובילה מבצעים צבאיים ברמה של סרטי מדע בדיוני, המתגאה במערכות הגנה ותקיפה אווירית מהמתקדמות בעולם, מזניחה שוב ושוב את העורף באופן כה מחפיר? אומרים שישראל נערכת למתקפה באיראן במשך עשורים רבים – מה מנע ממנה, אם כך, להכין כראוי גם את העורף? מבט במדינה שלווה לחופי הים הבלטי מבהיר: זה לא חייב להיות ככה. 

כל העם צבא 

בסרטון האינסטגרמי הזה אפשר לראות בריכת שחייה מקורה, ענקית ומטופחת. אחר כך מופיע סקייט־פארק מקורה, מגרש משחקים ואולם ספורט מקצועי. כולם עמוק מתחת לאדמה. ברוכים הבאים למערכת המקלטים הפינית. היא עוצרת נשימה. כל המתחמים הענקיים האלה ערוכים לעבור ממצב שגרה לחירום תוך 72 שעות (מהבריכות שואבים את המים), ולהעניק מחסה איכותי וארוך־טווח לאזרחים במקרה של מתקפת טילים. 

המקלטים עמידים בפני איומים מגוונים כגון קרינה, חומרים רעילים וקריסה. יש בהם ציוד ותשתית לשהייה ממושכת של אזרחים רבים. בנוסף למקלטים הציבוריים, בפינלנד הבעלים של כל מבנה מעל גודל מסוים מחויב לבנות בשגרה מקלט, לתחזק אותו ולהכינו לחירום. נכון לשנת 2022, במדינה הצפונית והקטנה 50,500 מקלטים, המוכנים לאכלס בחירום 4.8 מיליון מתוך 5.5 מיליון אזרחי פינלנד – 86 אחוז. 

האיום שהפינים מתמגנים מפניו עונה לשם רוסיה. היא חולקת עם פינלנד גבול יבשתי באורך כ־1,340 ק"מ ובעבר גם שלטה בה. החל מסוף המאה ה־19, המשטר הרוסי נעשה דכאני יותר ויותר כלפי האוטונומיה הפינית. לכן, עם נפילת הצאר ופרוץ המהפכה הבולשביקית, הפינים התנערו מהשלטון הרוסי והכריזו על עצמאות בסוף 1917. מאז ועד היום פינלנד מצויה תחת איום מתמיד מצד שכנתה הגדולה, שאף התפתח לכדי עימות מדמם במחצית הראשונה של המאה ה־20. אחרי הכרזת העצמאות של פינלנד, פרצה מלחמת אזרחים איומה ורצחנית בין פינים קומוניסטים "אדומים" תומכי ברית המועצות לבין שמרנים "לבנים". היא יושבה בפשרה, ולבסוף פינלנד העצמאית קמה כדמוקרטיה ליברלית. 

אבל האיום הרוסי לא חלף – במהלך מלחמת העולם השנייה, פינלנד הדפה בשיניים ובציפורניים את הצבא האדום ב"מלחמת החורף" (1939-1940) וב"מלחמת ההמשך" (1941-1944). בשתי המלחמות נהרגו כ־100,000 פינים מתוך 3.7 מיליון אזרחי המדינה, בערך 2.5 אחוזים מהאוכלוסייה, או כחמישה אחוזים מכלל הגברים. במלחמת העצמאות, יודע כל ישראלי לשנן, נהרג כאחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב (קרוב ל-6,000 הרוגים מתוך כ־600,000). מאז השבעה באוקטובר נהרגו כ־1,930 ישראלים – כ־0.02 אחוז מהאוכלוסייה.

מאז ועד היום פינלנד בונה עוצמה הצבאית. מדי שנה היא מכשירה כ־21,000 חיילים – הן בגיוס חובה, החל על כל הגברים במדינה ואורך בין שישה ל־12 חודשים, והן במסלול התנדבותי לנשים. אולם פינלנד נשענת בעיקר על צבא מילואים אדיר בגודלו – כוח לוחם של 280,000 חיילים ובסך הכול כ־900,000 חיילי מילואים, כשישית מהאוכלוסייה. השירות במילואים נמשך עד גיל 50, ולקצינים – עד 60. בחמש השנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות הפלישה של רוסיה לאוקראינה ב־2022, הגדילה פינלנד את הוצאות הביטחון שלה מכ־1.4 אחוז תמ"ג ב־2020 ל־2.3 אחוזים ב-2024. בסוף 2023, רכשה מישראל את מערכת ההגנה האווירית "קלע דוד" בעלות של 1.3 מיליארד ש"ח. לאחרונה, הזמינה מטוסי F-35 מארצות הברית, ובאפריל 23' הצטרפה לברית נאט"ו, למורת רוחה של רוסיה.  

אז איך מתנהלת אותה מדינה קטנה שמעבר לגבולותיה ניצב איום קיומי מתמיד, שתקציב הביטחון שלה גדול, שהאזרחים בה פטריוטים, ושכל העם בה צבא?

ראשית, חשוב לציין שהשוואה ישירה בין ישראל לפינלנד אינה הוגנת ועלולה להוביל למסקנות לא מועילות. שכן, חרף קוויי דמיון מסוימים, המצב הגאו־פוליטי בשתי המדינות שונה בתכלית. ישראל מצויה בלחימה כמעט מתמדת מיום הקמתה, בעוד שהגבול בין רוסיה לפינלנד שקט למן סיום מלחמת העולם השנייה. העם הפיני לא מצוי בסכסוך טריטוריאלי, דתי ולאומי עם עָם אחר על אותו חבל ארץ, והצבא הפיני לא מתחזק כיבוש ארוך שנים. ולבסוף, גם בהינתן העלייה האמורה בהוצאה הביטחונית בפינלנד, ישראל מוציאה הרבה יותר ממנה על ביטחון כאחוז מהתמ"ג; כ־5.4 אחוזים ב־2023 וכ־8.8 אחוזים ב־2024. ועם זאת, המבט במדינה הצפונית הקטנה ובאופן התמודדותה עם האיום הקיומי הרובץ לפתחהּ, ועם האתגרים הביטחוניים והחברתיים הנובעים ממנו – עשוי בהחלט להרחיב את הדמיון הפוליטי ואת השיח הציבורי בישראל.

האיום הרוסי

מן הידועות שפינלנד כיום היא מדינה משגשגת כמעט בכל תחום. אבל לא תמיד זה היה כך. למעשה, להפך בדיוק. בסוף מלחמת העולם השנייה, פינלנד היתה מדינה צעירה, ענייה, עם כלכלה חקלאית לא מפותחת, והיא היתה פצועה ממלחמת אזרחים ומלחמות עם ברית המועצות, לה נאלצה לשלם פיצויים כבדים במסגרת הסכם השלום. היא ניצבה כמעט לבדה במערכה מולה, אף שלפרקים שיתפה פעולה מסיבות תועלתניות עם הנאצים (אך סירבה למסור את יהדות פינלנד לגרמניה). השנים הללו עיצבו את הזהות הפינית וגם את תפיסת הביטחון שלה. 

תפיסת הביטחון הפינית רחבה בהרבה מבניין הכוח הצבאי בלבד. היא מעוצבת בהתאם למודל שנקרא "הביטחון המקיף" (Comprehensive Security). הוא גורס, כפי שניכר כבר בשמו, שעל מנת להגן על המדינה מפני מגוון איומים (מתקפה, אסון טבע, פשיעה ועוד) דרוש חוסן ושיתוף פעולה של כלל איברי האורגניזם החברתי – הרשויות, חברי הקהילה העסקית, ארגוני מגזר שלישי והאזרחים – הן בשגרה הן בחירום. את התוקף המעשי של התפיסה אפשר לראות במסמך ממשלתי מפורט המגדיר את האיומים, אופני הפעולה, ותפקידי הגופים השונים. 

נשיא פינלנד הנוכחי, אלכסנדר סטאב, שרטט לעומק את התפיסה בהרצאה שנשא בבית הספר הרטי למדיניות ציבורית בברלין (Hertie School), לרגל יום הניצחון על הנאצים ב־2024. הוא מצדיק את הצורך בתפיסת ביטחון עדכנית לאור אופי האיום ההיברידי במאה ה־21 – פעילות התקפית המטשטשת את הגבול בין מצב לחימה למצב שלום. לא מדובר בהכרח באיום צבאי ישיר וגלוי, אלא במתקפות משולבות וסמויות על הכלכלה, על תשתיות הידע והתקשורת, על יציבות הדמוקרטיה ועל רקמת החברה. 

מתקפות כאלה יוזמת רוסיה ברחבי העולם כבר שנים באמצעות התערבויות במערכות בחירות, זריעת דיסאינפורמציה ועידוד פעיל של קיטוב ברשתות החברתיות. נורווגיה, שכנתה של פינלנד, אף חווה את נחת זרועם של הרוסים באופן פיזי יותר וגלוי יותר, הכולל, למשל, חדירה לחופיה של ספינות דיג רוסיות המשמשות כתחנות מודיעין, חיתוך כבלי תקשורת חיוניים לרבות תת־ימיים, שיבוש נרחב ויומיומי של אותות GPS המשפיע על תעופה אזרחית, וכן צילום חשאי של תשתיות הגנה ותקשורת רגישות על ידי אזרחים זרים. חלק מהטקטיקות הללו כבר מופנות כלפי פינלנד. 

מודל שש הנקודות

איום הוליסטי דורש, אם כן, תפיסת ביטחון הוליסטית. סטאב מציג את ששת עקרונותיה. לפי העיקרון הראשון – "חוסן חברתי" – כדי ליצור לכידות חברתית, שהכרחית עבור הנכונות לפעול ולשלם מחיר כבד בעת צרה, יש לטפח צדק חברתי, שוויון ותחושת אחריות משותפת. כדי לסייע לבצר אותם, נדרשים חינוך מתאים ואוריינות תקשורתית שתיטיב את ההתמודדות עם דיסאינפורמציה. 

חינוך מצוין לכל הוא אפוא יעד ראשון במעלה בפינלנד. הפעולות שננקטות לשם כך הן רחבות ועמוקות. המורים נבררים בקפדנות – שכרם, השכלתם האקדמית וגם הסטטוס החברתי שלהם גבוהים, יש להם חופש פדגוגי נרחב, ועל אף שהדגש איננו דווקא על מבחנים וציונים אלא בעיקר על פיתוח יכולות למידה ויצירתיות, הם מביאים את תלמידי פינלנד מדי שנה לצמרת העולמית בתוצאות מבחני פיז"ה. 

העיקרון השני הוא יכולת צבאית והגנתית, הכוללת שירות חובה, כאמור, ואת בניין הכוח הצבאי. הנשיא סטאב בוחר שלא להרחיב על העיקרון הזה, שכן מאליו מובן שהוא חיוני לביטחון. תחת זאת הוא מדגיש את סלידתו מתרבות מיליטריסטית. עם זאת, סטאב כן מדגיש בנאומו את הערך החברתי הטמון בשירות החובה, הפועל כמעין דבק בין ציבורים שונים. סטאב מעיד על עצמו, כיצד במהלך שירותו הצבאי פגש אנשים שלא היה מכיר בשום נסיבות אחרות. נשמע מוכר?

העיקרון השלישי הוא ביטחון באספקה של משאבים ושל אנרגיה – על מימושו מופקדת רשות האספקה הלאומית למלאים בחירום. הרביעי הוא ביטחון כלכלי, קרי, איזון בין הצורך בעצמאות של אלמנטים כלכליים חיוניים, כגון תשתית תקשורת וגישה למינרלים נדירים, לבין שמירה על כלכלת שוק פתוחה. העיקרון החמישי יעביר צמרמורת ברבים מהישראלים – ביצור הדמוקרטיה. הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים אינם מספיקים, טוען סטאב; יש להגן על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות באופן יזום. העיקרון השישי והאחרון אופייני להתנהלות הפינית במלחמה הקרה – חתירה לשמירה על היציבות ובתוך כך עידוד שיתופי פעולה בינלאומיים באמצעות ביסוס ערוצים כלכליים, דיפלומטיים, מדיניים ותרבותיים המחברים בין פינלנד, מדינות האיחוד האירופי, וכן, גם רוסיה.

הפתיחוּת בשגרה כלפי מי שעלול להיות אויב מר בחירום היא אלמנט מהותי בתפיסת הביטחון הפינית. היא גורסת שכמדינה קטנה ומבודדת, ברגע האמת, יהיה עליה להילחם בכל כוחה באיום הרוסי ולגבור עליו, אך בתקופות שקטות עליה לפעול כל העת לביצור ביטחונה בדרכי שלום ולקידום יציבות אזורית ובינלאומית ככל הניתן. ואמנם, בשנות המלחמה הקרה, פינלנד מיקמה את עצמה בתבונה בין הגוש המזרחי למערבי, ודַאגה להתחשב גם בצרכים של ברית המועצות – אפילו כשהדבר בא על על חשבונה (היא ויתרה למשל על ההצעה האמריקאית להיכלל בתוכנית מרשל!). 

פינלנד טיפחה לפיכך יחסי אמון עם ברית המועצות, שמצדה העדיפה לשמור על גבול שקט אשר יקל עליה בהגנה על העיר הגדולה לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) מפני פלישה של כוח זר דרך פינלנד. בנוסף, ברית המועצות נשענה על פינלנד כגשר יחיד למעשה לסחורות מערביות – יתרון שלא יכלה ליהנות ממנו לוּ היתה הופכת את פינלנד למדינת לוויין קומוניסטית בנוסח ברית ורשה.

את מודל שש הנקודות אפשר לתמצת באמירה אחת קולעת של סטאב: "את המלחמה נלחמים בחזית; את הניצחון משיגים על ידי שמירה על רציפות תפקודה של החברה". מבעד למשקפיים האלה, מובן הרבה יותר הקונספט של מקלטים ציבוריים דו־שימושיים. זו המחשה קונקרטית – מבטון ממש, סליחה על משחק המילים – לתפיסה שלא מפרידה בין החברתי לביטחוני, אלא רואה בהם שני יעדים המזינים זה את זה. כך למשל, מאחר שהמקלטים הגדולים פעילים ומתוחזקים כל ימות השנה, כשירותם בחירום מובטחת. דומה שהישראלים מבינים כעת באיחור את חשיבות העניין, אחרי שרבים מאיתנו גילו בתזמון כואב שהמקלט הציבורי בבניין או ברחוב הפך במרוצת הזמן למחסן העולה על גדותיו, דירה בלתי חוקית, או חדר מגורים של דר רחוב לשעבר, ולחלופין שהוא פשוט מטונף, לא כשיר ובלתי נסבל לשהייה ממושכת. 

בנוסף, מקלטים דו־שימושיים עשויים לחסוך בשטחי בנייה, שבישראל הקטנה הם משאב במחסור. אבל נראה שיותר מהכול, התפיסה היסודית שהם מגלמים היא שחברה הנמצאת תחת איום קיומי לא חייבת לגזור על עצמה קיום מיליטריסטי, שוביניסטי וחסר רגישות חברתית, כי אם להפך. הכנה טובה יותר לאיום פירושה חיזוק האלמנטים החיוניים גם לשגשוג חברתי. 

למה לא אצלנו

אפשר רק לדמיין איך היו נראות השנים האחרונות בישראל לוּ היינו מאמצים תפיסה דומה. התחושה היא שאנחנו פועלים הפוך בדיוק. השבעה באוקטובר אמור היה להיות קריאת השכמה לגיבוש תפיסת ביטחון מקיף בגרסתה הישראלית. ככל הידוע, לישראל אין מקבילה רשמית ומחייבת לתפיסת "הביטחון המקיף" הפינית. מסמך אסטרטגיית צה"ל, שגובש ב־2015 תחת הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במיל' גדי איזנקוט (ועודכן ב-2018), מתייחס בפתח דבריו ליעדים הלאומיים של מדינת ישראל ולתפיסת הביטחון הנגזרת מהם, בפרט בהיבט הצבאי. שניים מהיעדים, "הבטחת חוסנה החברתי כלכלי של ישראל" ו"חיזוק מעמדה הבין־לאומי תוך חתירה לשלום", אמנם מייצגים תפיסת ביטחון רחבה יותר ברוח הפינית, אך המסמך אינו נשען על תפיסה כוללת של ביטחון מקיף. הוא לא יוצא מפורשות מתוך תפיסה הרואה בחוסנם של כלל האיברים (מגזר ציבורי, פרטי, שלישי, אזרחים), ושיתוף הפעולה ביניהם, את הבסיס לביטחון. גם דו"ח ועדת מרידור לגיבוש תפיסת הביטחון של ישראל מ־2006, שאומץ על ידי שר הביטחון דאז שאול מופז (קדימה), אינו מבוסס על תפיסה של ביטחון מקיף.

רבות נכתב, גם במגזין תלם, על הפקרת העורף וקריסת השירותים החברתיים בזמן המלחמה, דווקא כשהם חיוניים מתמיד, בשל ייבוש תקציבי והזנחה רבת־שנים. הגענו למצב הזה בין היתר בשל התפיסה השגורה המתמצית במטבע הלשון "פה זה לא אירופה". רוצה לומר, מאחר שנטל הביטחון בישראל כה גדול, אין באפשרותה להשקיע בחוסן החברתי שלה בהיקפים דומים למדינות פריווילגיות. אלא שהמקרה הפיני מראה שהתפיסה הזו שגויה מן היסוד, או שלכל הפחות, ראוי להטיל בה ספק. 

נפנה לנתונים. על פי פרסומי פורום ארלוזורוב, נכון ל־2022 פער ההוצאה האזרחית (כלומר, ההוצאה הכוללת על שירותים ציבוריים מינוס הוצאות על ביטחון ומינוס הריבית על החוב של המדינה) בין ישראל לממוצע ה־OECD עומד על כ־9.8 אחוזי תוצר. שוויו בישראל הוא כ־20 מיליארד ש"ח, מתוך תוצר של כשני טריליון ש"ח ב־2024. במספרים מוחלטים, גודל הפער הוא כ־171 מיליארד ש"ח. הפער הזה הולך ומתרחב החל מ־2003.

גם אם כן משקללים את ההוצאות של ישראל על הביטחון (ואת הריבית על החוב), נותר פער משמעותי מממוצע ה־OECD – כ־5.1 אחוזים מהתוצר, שהם כ־90 מיליארד ש"ח. כלומר, גם בשקלול ההוצאה הביטחונית הישראלית החריגה (כחמישה אחוזי תוצר לפני המלחמה מול כ־1.5 אחוזים ב־OECD), ישראל יכולה, וצריכה, להשקיע באזרחיה הרבה יותר. 

חשוב לציין שהשקעה ציבורית אפקטיבית צריכה להתחשב במגוון שיקולים מאקרו־כלכליים – האם להעלות מסים, כמה, על מה ועל מי? האם יש להגדיל את הגירעון באמצעות גיוס חוב, ובכמה? מהם סדרי העדיפויות להשקעה? איך מתחשבים בהוצאות המלחמה האדירות? אבל כל אלה חורגים מיריעת הדיון הנוכחי. לענייננו, די להכיר בכך שנטל ההוצאה הביטחונית הגדול לבדו אינו סיבה מספקת לקעקוע השיח על השקעות נרחבות ביעדים חברתיים. יישום ראוי לשמו של תפיסת "ביטחון מקיף" ברוח הפינית, היה מביא את ישראל להשקיע תקציבים גדולים יותר לרוחב כל החזית – תוך הענקת מעמד שווה, אם לא בכיר יותר, לסוגיות החברתיות לצד היעדים הביטחוניים הטהורים. נזכיר: בניין הכוח הצבאי הוא רק אחד משישה עקרונות הביטחון הפיניים.

איך זה היה נראה בישראל

חשוב שנתחיל לדמיין איך תפיסה כזו עשויה להיראות, הלכה למעשה. יישום מדוקדק שלה דורש דיון מעמיק כמעט בכל פרויקט לאומי, סעיף תקציבי או תוכנית הצטיידות; אבל השאלות העקרוניות ייראו פחות או יותר זהות. כך למשל, ידוע שישראל נערכת לקראת פרויקט תחבורתי אדיר בדמות הקמת רשת המטרו. לפני שמתחילים בו, "המצפן הדו־שימושי" אמור להזכיר לנו לשאול: האם אפשר לשלב בפרויקט החפירה חסר התקדים גם בנייה של מקלטים דו־שימושיים לרווחת הציבור?

צריך לדבר גם על המחיר שכבר שילמנו בגין תפיסת הביטחון הנוכחית, המזניחה כל היבט חברתי: כמה שטח וכסף בזבזנו על מקלטים חד־שימושיים? מאיזו פריחה ושפע תרבותי יכולנו ליהנות לו המקלט האטומי בתחנה המרכזית היה בשגרה בריכת קאנטרי ענקית, ולא חלל נטוש ומבעית? פינוי התחנה מתעכב בין היתר בגלל העלות – פרסומים ישנים דיברו על 150 מיליון שקל; במונחים של תקציב מדינה, זה כסף קטן. לשם השוואה, העלות הישירה, לפי הערכות מסוימות, של יום מילואים בודד במלחמה בעזה יכולה להגיע ל־100 מיליון ש"ח. אבל בעוד שהיד של הממשלה קלה מאוד על הדק ימי המילואים, והיא מאריכה את המלחמה בעזה עוד ועוד (בניגוד לדוקטרינת ההכרעה המוצהרת שלה, השואפת למלחמות קצרות ככל האפשר), את הצורך האזרחי הבוער של פינוי התחנה היא לא מסוגלת ליישם. מדוע אפוא קל לנו כל כך להוציא מיליארדים במצטבר על היבט ספציפי של הביטחון וכל כך קשה לנו להוציא סכומים קטנים הרבה יותר על היבטים קריטיים אחרים?

נביט בתחומים נוספים מפרספקטיבה של ביטחון מקיף. הנשיא הפיני התגאה בנאומו בתוכניות המפותחות של פינלנד לאספקת מזון ואנרגיה בחירום. מדיניות החקלאות בישראל נדונה לרוב מזווית צרה המתמקדת במחיר לצרכן ובגובה המכסים על הייבוא החקלאי. היא מתעלמת לפיכך מכמה בעיות מהותיות: המלחמה הנוכחית יצרה מחסור חמור בכוח אדם בחקלאות המקומית, הנשענת ברובה על מהגרי עבודה ועל עובדים פלסטינים. התלות הישראלית בייבוא של מוצרי בסיס מסוימים כמעט מלאה (למשל, כ־96 אחוז מהדגנים). אספקה מבחוץ חשופה למתקפות על ספינות ועל נמלים וכן לאירועי קיצון אקלימיים שעלולים לפגוע בתבואה מהמדינות המייצאות. בקיצור, האם נלקחים בחשבון די הצורך שיקולים שונים על מנת להבטיח רציפות אספקה בחירום וביטחון תזונתי? 

דוגמה אחרת היא נושא יחסי החוץ – בעבר, פינלנד הבינה ששלומה תלוי בשלום ברית המועצות. מאחר שהאחרונה, אז מעצמה עולמית, היתה רגישה לאי־יציבות בכל רחבי העולם, פינלנד פעלה אז ופועלת כיום לקידום השלום בעולם. האם ישראל, לעומתה, מבינה כי למהלכי ההתפשטות וההתנחלות שלה, ויוזמותיה ההתקפיות מרחיקות הלכת, עלול להיות אפקט מטלטל ברמה העולמית – למשל, כלפי המשטרים הידידותיים במצרים ובירדן, שהאוכלוסייה בהן רגישה למכות שסופגים הפלסטינים? מובן שהדבר משליך בתורו על ביטחונה של ישראל. לטלטלות שמדינת היהודים שותפה ביצירתן יש גם השלכות על הקהילות בתפוצות, שסופגות בגינן גלי אנטישמיות. האם הממשלה שוקלת בכובד ראש את הצעדים הללו נוכח הסכנות האדירות הנובעות מהם?

זאת ועוד. משק החשמל בפינלנד ירוק ומגוון; 95 אחוז מהייצור נטול דלקים מאובנים ומבוסס על אנרגיה גרעינית, הידרואלקטרית, רוח ואפילו שמש. משק החשמל בישראל, לעומת זאת, חד־גוני ונשען על כמעט 90 אחוז דלקים מאובנים – בעיקר גז ופחם. האם פגיעה במספר מצומצם של תחנות כוח ואסדות גז עלולה להוביל לתרחיש עלטה, שנדון בתקשורת בהרחבה בשנה שעברה? הפגיעות האיראניות הישירות בבז"ן ובסורוקה מהוות תמרור אזהרה לכך ומאיצות בנו לתת תשובה לשאלה – האם וכיצד יש לבזר את משק החשמל, באופן שיגביר את חוסנו? 

ובכלל, איך היתה נראית ישראל מבחינה חברתית וביטחונית לו היתה משקיעה בחינוך, בבריאות וברווחה את מירב הכישורים והמשאבים, ואת אותה התעוזה והנחישות יוצאות הדופן, שבהן הובילה את מבצע הביפרים או מתקפת הפתע על איראן?

מעבר לסגולות האמורות של תפיסת ביטחון המקיף, ולמעלותיה הברורות בעתות של עימות וסכסוך, היא גם מכינה אותנו לעתיד של שלום. תמונת מראה לתפיסה זו צייר בדמיוננו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט: לפי חזונו הדיסטופי, נגזר על ישראל להיות "עמק הסיליקון בספרטה". הבעיה בתפיסה של בנט אינה רק שהיא מסכינה עם אפשרות של מלחמת נצח אלא שהיא גם מסייעת לקדמה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. 

זו תובנה קריטית, שכן מוסדות וארגונים, וגם תפיסות וזהויות, נוטים לשמר את עצמם גם כשהזמנים משתנים. אם "הפכנו להיות צבא עם מדינה משלו", כמילות "שיר מלחמה" של מוקי, איך ניגמל מהמיליטריזם? אם בנינו את כל מוסדותינו וזהותנו סביב המלחמה, השקענו בה את כל משאבינו הנפשיים והפיזיים, וביססנו יתרון תחרותי בייצוא על מוצרים טכנולוגיים שנוסו בקרב – איך נוכל לצפות לתוצאה אחרת זולת דם ועופרת? 

בפינלנד, השלום אינו רק תוצאה של תנאים גאו־פוליטיים טובים יותר, אלא גם של חתירה עקבית להשגתו ולשימורו, ללא קשר לתוקפנות הרוסית. מה מונע מאיתנו לתכנן לקראת שלום בעתות מלחמה? רק אנחנו – לא שום דבר אחר. עתיד של שלום הנשען על ביטחון מקיף הוא העתיד היחיד שראוי להילחם עבורו. הפינים מבינים את זה, גם אנחנו יכולים.