איך להילחם בסירחון הגדול של הרשתות החברתיות
- 23 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 15 דקות
עוצמתן הגלובלית של הרשתות החברתיות הפכה אותן לסוכנות כאוס, למנוף לערעור משטרים ולפלטפורמה מועדפת לעידוד טרור. אחרי שכל היוזמות שניסו לרסן אותן קרסו, נראה שתיקון אמיתי צריך ליטול השראה מלונדון של המאה ה־19
פורסם במקור במגזין תלם אונליין, 23.12.2025
בבוקר 7 באוקטובר 2023, משפחתה של ברכה לוינסון מקיבוץ ניר עוז גילתה על דבר מותה כשהמחבל שרצח אותה העלה לחשבון הפייסבוק שלו סרטון שבו היא שרועה בסלון ביתה, גוססת למוות בשלולית דם. זה לא היה המקרה היחיד שבו נוסף לרצח גם טרור "וירטואלי". הזוועות שביצע חמאס נחרתו בנפשות מיליוני ישראלים דרך מסכים.
רשתות חברתיות לא תומכות בטרור באופן פעיל וישיר, אך הדנ"א שלהן לכל הפחות מאפשר את פריחתו. הן משתמשות בקיטוב, בהסתה, בפייק ניוז ובפרובוקציות מעוררות רגשית על מנת לעודד אנגייג'מנט (מעורבוּת), ששווה קליקים, ששווים כסף. ומה מעורר אנגייג'מנט יותר מטרור בלייב סטרימינג?
הרשתות, יש לציין, לא שימשו מגבר רק לפשעי המלחמה של החמאס; אפשר היה לצְפות בהן גם בהשמדה השיטתית של עזה על ידי צה"ל באמצעות סטוריז שהעלו חיילים, כשתיעדו עצמם מבצעים פשעי מלחמה. גם מהתוכן האפל הזה הרשתות הפיקו רווחים. בשנת 2023, רווחיה (אחרי מס) של חברת מטא עמדו על 39.1 מיליארד דולר; וב־2024 – 62.3 מיליארד דולר.
גם לפני המלחמה הצטברו די עדויות על ההשלכות ההרסניות של הרשתות. כמה דוגמאות מהפרקים הקודמים: לפי מסמכים פנימיים של חברת מטא מ־2021, אינסטגרם פוגעת ביודעין בדימוי העצמי ובבריאות הנפשית של צעירים (בייחוד נערות) ומעודדת הפרעות אכילה. מטא גם היתה מעורבת עד צוואר בפרשת קיימברידג' אנליטיקה בעשור הקודם. בקצרה, חברת הייעוץ עסקה בתעמולה ובעיצוב דעת קהל בשירות קמפיינים פוליטיים כדי להטות תוצאות בחירות ברחבי העולם – בעיקר על בסיס איתור בוחרים בעלי פרופיל פסיכולוגי נוח להשפעה. רוב המידע הגיע לקיימברידג' ללא הסכמת המשתמשים בפייסבוק, תוך ניצול פרצה שאפשרה שימוש בנתוניהם. פייסבוק ספגה אז ביקורת ציבורית קשה על ניהול רשלני של מידע פרטי ועל כך שבמשך שנים לא היתה גלויה לגבי הפרצה והסכנה לפרטיות. לבסוף, שילמה קנס בגובה חמישה מיליארד דולר.
אחת השאלות החשובות ביותר שעלו מהפרשה היא האם הרעיון של חברות שמרכיבות פרופיל פסיכולוגי מדויק של כל משתמש, כגון מטא, ומוכרות אותו לצד שלישי לצורכי פרסום והשפעה, עולה בקנה אחד עם קיומן של בחירות חופשיות בפרט, ועם דמוקרטיה בכלל? על פניו, גורמים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש שירותים איכותיים בסגנון הזה, משיגים כך יתרון קשה למחיקה.
ואולם, כל הסקנדלים הללו מחווירים לעומת הטבח במיאנמר ב־2017. חלקה של מטא בטבח נבע ישירות מאופן פעולתה ומהמודל העסקי שלה. בשנים שקדמו לו, מטא אפשרה לדיסאינפורמציה ולהסתה פרועה ואלימה לפרוח בפייסבוק, בהובלת השלטון וקבוצות בודהיסטיות לאומניות, נגד המיעוט הרוהינגי המוסלמי. מאמצי החברה למגר את התכנים האלימים הללו היו זניחים. חשוב מכך, כמו במלחמה בעזה, היא הרוויחה ישירות מליבוי ההסתה והאלימות. באוגוסט 2017, בהתבסס לא מעט על אותה ההסתה, כוחות הביטחון במיאנמר יצאו למבצע טיהור אתני נגד המיעוט הרוהינגי. הם טבחו באלפים, ובהם ילדים, ביצעו מעשי אונס ואלימות מינית ועינויים, שרפו מאות כפרים וגירשו מעל 700 אלף רוהינגים לבנגלדש השכנה. על רקע תוצאות טרגיות אלה, אי אפשר שלא לראות במטא סוכנת כאוס אקטיבית.
השיח על אודות פתרונות לבעיות הללו מוכר ונדון גם מעל במה זו. כבר שנים שביקורת ציבורית ברחבי העולם דורשת מהרשתות לעשות יותר כדי להגן על פרטיות המשתמשים, להתנהל בשקיפות ואחריות עם המידע שהן אוספות ולסנן תוכן מזיק, אלים ושקרי. לצד זה מוכּרות הקריאות לפירוק קונגלומרטים כמו מטא (השולטת בפייסבוק, אינסטגרם ו־וואטסאפ), אלפבית (הבעלים של גוגל) ואמזון, כפי שהציעה המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית במרוץ 2020, אליזבת' וורן. לאחרונה דווקא נעשה צעד בתחום, עם קידום עסקה להעברת הפעילות של טיקטוק בארצות הברית מבעלות ושליטה סינית לידי משקיעים אמריקאים, כתנאי להמשך פעילות הפלטפורמה במדינה. זאת, כתוצאה מחשש חוצה מפלגות מפני איום ביטחוני סיני ומתוך רצון לשמור על פרטיות המשתמשים.
עד כה, הניסיונות להתמודד עם הבעיות שבנדון טרם הניבו תוצאות. על אף הביקורת וניסיונות החקיקה, שאולי פגעו במעמד הרשתות נקודתית, העסקים כרגיל. בינואר 2025, מטא אף הרגישה די בנוח לבטל את מדיניות סינון התוכן האקטיבי שלה בארצות הברית – בין היתר, כדי למצוא חן בעיני הנשיא החדש טראמפ, שביקר את מדיניות הסינון עד אז כמוּטה נגד הימין. בעקבות השינוי החלה מטא לנהוג כמו רשת X (לשעבר טוויטר), כלומר להסתפק בהודעות קהילה חסרות שיניים מטעם משתמשים שיתריעו על תוכן בעייתי לטעמם.
ואולם, כדי לבנות סביבה אינטרנטית שמיטיבה איתנו באמת, צריך לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסה, כלומר לא למקד את תשומת הלב רק בתוכן שמופץ ברשתות, אלא בראש ובראשונה בשאלת הבעלות והשליטה על המרחב. באופן מעניין, נוכל לשאוב לשם כך השראה אם נחזור ללונדון של אמצע המאה ה־19.
קריאה מלונדון
לונדון היתה אז מקום מסריח ומזוהם. הרחובות הצפופים היו עמוסים בזבל ובצואת אדם. נהר התמזה, מקור מים עיקרי לתושבים, היה גם אתר לפינוי פסולת. זה לא תמיד היה כך. בימי הביניים תושבי לונדון פינו צואה בעיקר לבורות ספיגה מקומיים. "אנשי לכלוך הלילה" (Night soil men) היו מפנים אותה בדליים לשדות חקלאיים כדי שישמש כדשן. הנהר נשאר אפוא נקי ובריא, יחסית.
עם האצת תהליכי העיור, בשנים 1801–1861 אוכלוסיית לונדון כמעט ששילשה עצמה (ממיליון ל־2.8 מיליון), ובשל השימוש הגובר בתאי שירותים בבתים, וביוב שהוזרם ישירות לתמזה, גדל זיהום הנהר עשרות מונים. המערכת האקולוגית של הנהר קרסה, הסלמון נעלמו, והלונדונים ששתו את המים שזיהמו בעצמם, סבלו מגלים אכזריים של מגפת הכולרה: בין השנים 1831–1866 היא לבדה קטלה כ־37 אלף תושבים.
בקיץ 1858, בשל שילוב של חום קיצוני ושפל יוצא דופן בתמזה – החרא צף. פשוטו כמשמעו. המאורע זכור בשם "הסירחון הגדול של לונדון". הריח היה כה חריף עד שעוברי אורח הקיאו עם כל משב רוח מהנהר. רצה הגורל, ובסמוך לסירחון הגדול חנך בית הנבחרים הבריטי את משכנו החדש על גדות הנהר. חברי הפרלמנט, שהכירו כמובן את הבעיה גם קודם לכן, לא יכלו עוד להתעלם ממנה. הם יזמו הקמה של גוף ביצועי־ציבורי שנקרא "המועצה המטרופולינית לעבודות" (MBW – Metropolitan Board of Works), והעניקו לו תקציב נכבד וסמכויות נרחבות לטובת פתרון הבעיה.
התוצאה היתה מרהיבה. לונדון נחפרה מהיסוד, ובפרויקט הנדסי אדיר, שנמשך עשרות שנים, הותקנה מערכת הביוב המודרנית הראשונה בעולם. היה זה פרויקט מרחיק ראות ומעורר השראה. לא רק שהביוב תוכנן תוך התחשבות בגידול האוכלוסייה ועלייה בצריכת המים בעתיד, המתכננים גם ניצלו את מיזם החפירות הענק להכנת תשתית ראשונה מסוגה בעולם לרכבת תחתית ולמערכת טלגרף, לבניית גנים ציבוריים ולהרחבת הדרכים הראשיות של לונדון וחידושן. הביוב עצמו תועל למתקני טיהור בפתחת הנהר, הרחק מהעיר. לאט לאט, הנהר השתקם, העיר נוקתה מריח ומזוהמה, והכולרה הפכה למחלת עבר. עד היום, לונדון נהנית מהעבודה היסודית שנעשתה בימים ההם.
נחלת הכלל – על שום מה
אז מה הקשר בין הסירחון הגדול של לונדון למשבר הרשתות החברתיות בימינו? בשני המקרים אנו עדים לשינוי מהיר, מסיבי וחסר תקדים באורח החיים של מיליונים. לונדון התמודדה עם אתגרי תיעוש ועיור ראשונים מסוגם. עד אז, אף אחד לא ידע איך לנהל עיר מודרנית עם דרישות סניטריות ותכנוניות בהתאם. היום, לחלופין, האנושות מתמודדת עם מהפכת האינטרנט והשינוי שהיא בישרה בעולמות התקשורת, המידע והידע. בשני המקרים, אפוא, שינויים טכנולוגיים הקדימו את ההיערכות המוסדית והחברתית אליהם, והפער גבה מחירים כבדים.
המוסדות הדמוקרטיים המודרניים נבנו על סמך טכנולוגיות תקשורת וניהול מידע שונות לגמרי מכפי שיש כיום. לפני האינטרנט, מידע וידע יוצרו בעיקר על ידי מומחים (למשל: באקדמיה, בתרבות, בממשל ובתקשורת) והופצו בזרם חד־כיווני לציבור האזרחים והצרכנים. כיום, מידע וידע גם מיוצרים וגם מופצים על ידי מגוון גדול בהרבה של שחקנים (מיזמים שיתופיים כמו גרסאות עריכה שונות בוויקיפדיה; פודקאסטים שמייסד כל אחד שרוצה) ובתמסורת דו־כיוונית – פוליטיקאים, למשל, לא רק תלויים בכלי התקשורת שנתונים לעריכה אלא יכולים להימצא באינטראקציה רציפה עם הציבור באמצעות הרשתות החברתיות.
שינוי זה משנה את טיב המידע ואת השיח על אודותיו, כמו את יחסי הכוח בחברה. זה אמנם שינוי חסר ריח, אבל גם הוא תשתיתי, והמשלתו לסירחון הלונדוני מאפשרת לנו להיזכר שגם בעבר התרחשו שינויים מסיביים תוך שימוש ברעיונות וטכנולוגיות חסרי תקדים.
בנוסף, בשני המקרים אנחנו דנים בניהול שגוי (ואף קטלני) של מה שנקרא "נחלת הכלל". המושג נחלת הכלל מתאר משאב או מקור ערך החיוניים לפעילות חברתית, כלכלית או פוליטית, אשר פתוחים לשימוש רחב של הציבור, ושהשימוש הפרטי בהם מצטבר להשפעה קולקטיבית. ניתן להבחין בין כמה סוגים של נחלות כלל. יש נחלות כלל טבעיות כמו האטמוספירה, הימים והיערות. יש נחלות כלל לא־מוחשיות, שנוצרו לאורך זמן בפעולה אנושית מצטברת, כגון שפה, ידע, תרבות ונורמות חברתיות. ויש גם נחלות כלל תשתיתיות – מערכות פיזיות או טכנולוגיות שנבנו במכוון, לרוב ביוזמה מדינתית או ציבורית, כדי לאפשר שימוש משותף רחב: דרכים וכבישים, רשת החשמל, מערכות מים, טלפוניה, ולימים גם האינטרנט.
מאחר שנחלת הכלל פתוחה לכול, היא חשופה לניצול־יתר שמיטיב עם פרט אנוכי בטווח הקצר אך פוגע בו ובקולקטיב בטווח הארוך. למשל, כאשר אדם נוהג ברכב פרטי לעבודה מטעמי נוחות, הוא תורם, יחד עם שאר הפרטים האנוכיים, ליצירת פקק הפוגע בנוחות הקולקטיבית, תוך הגברת זיהום האוויר. לחלופין, תחבורה ציבורית איכותית מגלמת ניהול טוב יותר של נחלת הכלל, משום שהיא מאפשרת מענה לצורכי הפרט והכלל גם יחד – היא מגבירה את הנוחות והיעילות ומצמצמת את זיהום האוויר.
אותו היגיון נכון במידה רבה גם לגבי התעבורה באינטרנט. כשמשתמש כותב פוסט שקרי ומניפולטיבי כדי למשוך תשומת לב, הוא גוזר קופון אישי אך פוגע בשיח הציבורי ובטוב המשותף. במקרה של הרשתות החברתיות, הסכנה גדולה אף יותר משום שמודל הרווח שלהן מלבה התנהגות פוגענית.
וכאן בדיוק נכנסת לתמונה הסכנה הנוספת האורבת לנחלת הכלל: שהיא תגודר ותופרט, וכתוצאה מכך תוכפף לאינטרסים של בעלי ההון, כמו אותו תִמרוץ אלגוריתמי של תוכן מקטב ומעורר רגש. בפועל, האינטרנט כתשתית נחווה כיום בעיקר דרך פלטפורמות פרטיות שמתווכות את הגישה, ההפצה והנראות של הפעילות – ולכן השאלה על אודות נחלת הכלל היא גם שאלה על מי שמנהל אותה.
חלק הארי מהתנועה באינטרנט מגודר על ידי חברות פרטיות, וגם אם הגישה אליו אינה נחסמת בדרך כלל על ידי שערי כניסה, היא מנוהלת דרך שליטתן בחשיפה: מי יראה מה, באיזו תדירות, ובכפוף לאילו כללים. ככה שהמטבע שבו אנחנו משלמים לפלטפורמות האלה הוא לרוב לא כסף עבור גישה, אלא הקשב שלנו מחד גיסא והנתונים האישיים שלנו מאידך גיסא. הפלטפורמות בתורן מתרגמות את הקשב ל"היצע" פרסומי, ואת הנתונים ליכולת מיקוד וחיזוי – שאותם הן מוכרות למפרסמים ולגורמי השפעה.
ואז נולד האייפון
היכולת של הפלטפורמות הללו לשלוט כך במרחב הדיגיטלי אינה מובנת מאליה, אלא היא תולדה של האופן שבו האינטרנט התפתח. הפלטפורמות ניצלו את הרגע ההיסטורי של הולדת האינטרנט, והשתלטו עליה בסערה תחת מעטה של בשורת הקִדמה, החופש והחיבור בין קהילות.
בתחילת המאה ה־21, כשהאינטרנט עוד היה בחיתוליו, הוא התבסס על מגוון אתרים, פורומים קטנים ופורטלים, שאת השימוש במי מהם בחרנו בקפידה. כשפייסבוק (2004) וטוויטר (2006, כיום X) הצטרפו, הן נהפכו בהדרגה למתווכות העיקריות של תקשורת בין משתמשים. אפל השיקה את האייפון הראשון ב־2007 וקידמה מהפכה שהנגישה את הרשתות החברתיות בכל עת ובכל מקום. בשׂורת הרשתות התקבלה באהדה – הן נתפסו, בין היתר, כבמות המעניקות קול למוחים ברחבי העולם, ובפרט באביב הערבי של 2011. עם השנים, כשהתבהרה גם הסכנה הטמונה בהן, כבר היה מאוחר מדי לרסנן. כוחן של הרשתות נעשה כה גדול, ופעילותן כה נרחבת וחודרנית, עד כי לא ניתן להבחין עוד בינן לבין "האינטרנט".
מילדים בבית ספר יסודי, דרך בעלי עסקים קטנים ועד מנהיגי אומות, כולם נתונים לחוקיהן, המעודדים התנהגות מסיתה ואלימה. כמו הלונדונים, בהיעדר אלטרנטיבה, אנחנו נאלצים לשתות מהנהר שאותו אנו מזהמים. ההבדל הוא שהלונדונים סבלו בעיקר מניהול כושל, הזנחה פושעת ומהנהגה אטומה, ואילו אנחנו סובלים מהשתלטות גלובלית של אוליגרכים חסרי מעצורים.
איך הגענו למצב הזה? אחד הגורמים המרכזיים לכך נקרא "אפקט הרשת": בעטיו, הערך שמפיק כל פרט מהרשת גדל ככל שיותר פרטים משתמשים בה. זו הסיבה שכל אחד מתושבי לונדון העדיף להתחבר לרשת הביוב העירונית מאשר לחפור צינור לעצמו, וזו הסיבה שכל אחד מאיתנו באינסטגרם – פשוט כי כולנו באינסטגרם.
התחרות על אספקת שירות שנהנה מאפקט רשת תסתיים בדרך כלל בניצחון מוחץ של שחקן אחד חזק, או של קומץ שחקנים חזקים. הריכוזיות של הרשתות החברתיות כיום מדגימה זאת היטב. הפלטפורמות הבודדות שמפעילות אותן לא שואפות להיות עוד שחקן בשוק, אלא להיות השוק עצמו, כלומר הפלטפורמה לכלל הפעילות הכלכלית בתחומן. כך, למשל, וולט מתבססת כשוק כולי המחבר בין שליחים, סועדים ומסעדנים ואייר־בי־אנ־בי כמתווכת גלובלית בין בעלי דירות לתיירים.
בדומה להן, הרשתות החברתיות הפכו לפלטפורמות הדומיננטיות לפרסום ולתקשורת כמעט מכל סוג (חשבו על בעלים של עסק קטן שיחליט לצאת מהן, כי אינו מחבב את השיח הרעיל שלהן – סיכוי טוב שברגע הבא, השירות שהוא מוכר יקרוס). אך כמתווכות תקשורת, הן לא נהנות רק מתפקודן כשוק, אלא מאחיזה חסרת תקדים בתשתית הדמוקרטית של החברה. הן גם נהנות מרגולציה שהתקשורת המסורתית יכולה רק לחלום עליה: היא מגינה עליהן משפטית מאחריות לתוכן המופץ על גביהן, אך מאפשרת להן חופש מסוים לסנן את התוכן בעצמן.
בשל הסכנה שבריכוז כוח כה אדיר, מדינות דמוקרטיות השכילו לנהל תשתיות שונות באופן ציבורי. ניהול המים, הביוב, הכבישים, החשמל והתקשורת, לרבות האינטרנט, מצוי רובו ככולו בבעלות ובניהול ציבוריים. מובן שאפשר וצריך לבקר את הניהול הזה על מגרעותיו; אך ברור לנו גם שהפקעתן המוחלטת של התשתיות האלה בידיים פרטיות אינה מתקבלת על הדעת. נסו לדמיין מצב שבו כל המים המדינה מצויים בבעלות חברה פרטית, שיכולה להחליט שלא לספק את המשאב ליישוב מרוחק. אלא שבדמיון הקולקטיבי, ההיגיון הזה חדל להיות תקף כשהדברים נוגעים לחברות הפלטפורמה, ולרשתות החברתיות בפרט. למה? לא ברור. מה שכן ברור הוא, שהפקרנו כתוצאה מכך את הנעשה באינטרנט – שכשלעצמו נולד בזכות מימון ציבורי נרחב ועתיר סיכונים – לגורמים אינטרסנטיים מונחי־רווח.
בובות גרב וכיפוף ידיים
הבעיה המשותפת למרבית הפתרונות הנדונים בשיח הציבורי על נזקי הרשתות החברתיות היא שהם מתייחסים לסימפטומים ולא למקור הבעיה. מקור הבעיה, לפי הגישה במאמר זה, היא בעלות פרטית על נחלת הכלל וניהולה למטרות רווח. נעבור על הפתרונות המוכרים ונבקר אותם על סמך גישה זו.
נתחיל מפתרון ליברלי מוכר במיוחד – על הרשתות החברתיות תוטל אחריות לסינון תוכן וגישה. אך כל עוד הסמכות לסינון של תכנים והגבלת הגישה למשתמשים מצויה בידיהן, הרשתות החברתיות שולטות על חופש הביטוי בממלכתן. לכן, לליברלים לא היתה סיבה לשמוח כשמרק צוקרברג אסר על דונלד טראמפ להשתמש בפייסבוק (בעקבות התבטאותו בפלטפורמה על אירועי המתקפה על הקפיטול בינואר 2021), כי על אותו הבסיס בדיוק הוא עושה כעת סיבוב פרסה, מחבק את טראמפ ומבטל את מדיניות סינון התוכן שיזם בעצמו לפני כמה שנים.
ממילא הניטור המקומי נכשל. פייסבוק, למשל, באה לקראת משתמשים חזקים וגזעניים, דוגמת הצל, כשזה משתלם לה; חוסמת מנגד גופים ביקורתיים בטענה שהם שנויים במחלוקת; וכל זאת בשעה שתהליך הפיקוח עצמו כרוך בהעסקת עובדים מנוצלים, שנדרשים להיחשף ולסנן תוכן אלים, פוגעני ומדכא. מאחר שהרשתות מרוויחות מהתוכן הרעיל שהן אמורות לנקות, הן לעולם לא ייפטרו ממנו לחלוטין אלא להפך, ימשיכו לתדלק אותו. הדבר משול להפקדת האחריות לטיהור התמזה בידיים של גוף דמיוני שהיה מרוויח מהפצת כולרה.
גרסה מחמירה יותר של הטלת האחריות על הרשתות קוראת להגביל את אופני ההפצה: בין היתר, לאסור על השימוש בבובות גרב (זהות וירטואלית בדויה למטרות הונאה) ושירותי פייק ניוז, וכך ממילא תצטמצם כמות התוכן השלילי, השגוי והשקרי, מבלי להתערב בחופש הביטוי באופן ישיר. הפתרון הזה מבורך, אך לא מעקר את התמריץ הבסיסי להפצת תוכן רע. זו רק מלכודת משוכללת יותר במשחק שוטרים וגנבים – לא פתרון ארוך טווח.
מישור אחר של פתרונות עוסק בבעיות של הפרת פרטיות המשתמשים, איסוף מידע, ומכירתו לגורמים שלישיים ללא שקיפות. גם כאן, רק עיקור התמריץ לאיסוף המידע ומכירתו בסיטונות יוכל לפתור את הבעיה. אם יוצבו הגבלות חלקיות (להבדיל מאיסורים) על מה מותר לאסוף ואיך – תימצא הדרך לעקוף אותן. גם מיסוי או קנסות על איסוף מידע לא ידכאו את הבהלה לזהב הווירטואלי, והם אף עלולים להפקיר את המגרש לשחקנים חזקים עם אשראי נרחב, שיכולים לשלם את המס או לשאת בקנס(כי זו עלות זניחה ביחס לרווח).
הצעה נוספת היא לשלם לאנשים עבור המידע האישי שלהם. ובכן, היא אולי תרחיב את אפשרויות הפרנסה בתוך שוק עבודה שברירי, אבל הפיכתה של מכירת נתונים על אודות רגשות, מחשבות ופרטים אישיים, שנוגעים בליבת הקיום הפרטי של אדם, לפרקטיקת התפרנסות מקובלת, עלולה להיות הרת אסון מבחינה חברתית. אם חברות הסלולר לא רשאיות לצותת לשיחות שלנו, לתמלל אותן ולמכור אותן ואת הקול שלנו רק משום שהן יכולות, אין שום סיבה של־X, מטא או אלפבית זה יהיה מותר.
ככל שיש צורך באיסוף מידע באינטרנט מהציבור לטובת הציבור, למשל לטובת מחקר – ואפילו יהיה זה לטובת עסק שצרכן מעוניין בפרסומיו – הדבר צריך להיעשות בשקיפות מקסימלית שתקל על המשתמש להבין איזה מידע בדיוק ייאסף ומה ייעשה בו; הקפדה על איסוף המינימום בלבד הדרוש לביצוע הפעולה; ומתן אפשרות למשוך את המידע בקלות ככל האפשר.
המצב הנוכחי, שבו כולנו לוחצים I agree על תנאי שימוש מוצפנים, מבזה את המילה "הסכמה". דרושה מומחיות משפטית, זמן רב, ולרוב גם שליטה באנגלית, כדי להבין את תנאי השימוש, וברוב המקרים אין שום ברירה זולת להיכנע להם. זה רע מאוד; פתרונות מסוג I agree מעבירים את האחריות לפרט ומעניקים צידוק מוסרי ומשפטי לרשתות להשתמש במידע.
גם פתרונות מעולמות ההגבלים העסקיים, כמו פירוק הקונגלומרטים מטא או אלפבית לחברות קטנות, לא יפתרו את הבעיה. ראשית, משום שגם החלקים המרכיבים את מטא (פייסבוק, וואטסאפ ואינסטגרם) מעניקים לבעליהם כוח בלתי סביר, ושנית משום שהדנ"א של כל חברה כזו בנפרד לא שונה מזה של כולן יחד. עדיין מדובר בחברות דמויות־תשתית הנהנות מאפקט רשת, שפועלות למקסום רווחים באמצעות פרסום ומכירת מידע, ותוך גרימת כל הנזקים הידועים.
חזון בימי פופוליזם
המשותף לפתרונות השווא, כאמור, הוא שהם מתייחסים לסימפטומים ולא לשורש. חברות שהמודל העסקי שלהן מבוסס על הפקת ערך מנחלת הכלל יכולות במקרה הטוב לצמצם מעט ולזמן מוגבל את ההשלכות השליליות של פעילותן, אך המנהלים לעולם יהיו כפופים לבעלי המניות ולשורת הרווח, והנזק יגדל. ככלות הכול, המצב אינו נובע מהתנהגותם של כמה "שחקנים רעים", אלא מכשל מערכתי שהרשתות במתכונתן הנוכחית לא רוצות ולא יכולות לפתור.
לכן, את ההתנגדות צריך להפנות לפוליטיקאים, שבידיהם הכוח להוביל חזון וחקיקה שתשמור על נחלת הכלל בידי הכלל. באופן מצער, פוליטיקאים רבים, בייחוד הפופוליסטים שבהם, כגון טראמפ או נתניהו (אבל לא רק), נהנים מהמבנה הנוכחי של הרשתות החברתיות, ומהקיטוב ומהדיסאינפורמציה שהן מעצימות, כך שאין להם אינטרס לשנותו.
עם זאת, לא קשה לדמיין מציאות שבה העסק ייצא משליטה באופן שיפגע אנושות בפוליטיקאים וביכולת שלהם למשול, לקבל החלטות או לדאוג לדימוי הציבורי שלהם. כבר היום קל מאוד מבחינה טכנולוגית לזייף נאום של פוליטיקאי, למשל, ובעתיד הכלים לכך רק ישתכללו. ויש צרות גדולות יותר מרצח אופי של פוליטיקאי יחיד. האופן שבו הרשתות פועלות כיום מאיים באופן קיומי על משטרים דמוקרטיים בעולם. לאורך זמן, לא בטוח שמנהיגים יוכלו לעמוד בערעור כה יסודי של ערך האמת או בהשפעה של סוכנים זרים על דעת הקהל, מה שעלול להוביל לגניבת בחירות, או אף להתפרצויות אלימות נוסח מיאנמר. גם בסירחון הגדול, הפרלמנט יזם שינוי עומק רק כשהצחנה חדרה דרך חלונות הפרלמנט.
בינתיים, יש לחזק את הפוליטיקאים שכן מוכנים לפעול ולא מחכים לאסון. בכנס עיתון "הארץ" שנערך בטורונטו בספטמבר 25', קרא יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן להגבלת שיח התעמולה ברשתות החברתיות בשל הסכנה לדמוקרטיה. דבריו הוצאו מהקשרם על ידי שופרות הימין. לאחרונה ממשלת אוסטרליה עברה ממילים למעשים וחוקקה לראשונה בעולם איסור גורף על שימוש ברשתות חברתיות מתחת לגיל 16, תוך הטלת האחריות על הרשתות ולא על ילדים והוריהם. חשוב שנעודד עוד צעדים אמיצים כאלה.
השמדת ערך ללייק
כל דיון בפתרונות הוא, במידת מה, קרב במעלה הגבעה: שומרי הסדר הקיים נהנים מיתרון מובנה, והדמיון הפוליטי המקובע פועל ככוח משיכה ממש, נגד כל מי שמעז לטפס. תמיד גם אורבת הסכנה שחלומות על גן עדן יולידו גיהינום. מה, אם כך, עשוי להיות הפתרון המיטיבי לסוגיה? ככלל, אסור להתקבע על מתכון מסוג One size fits all, אלא להתאים את הרשתות לצרכים משתנים ולדרגות גודל שונות.
נחזור לתפיסת העולם של האינטרנט כנחלת הכלל. אם נמתח את המשלת האינטרנט לנהר התמזה, נמצא שהוא מקור ערך עשיר ורחב היקף שתומך בקיומם של פרטים וקהילות אנושיות. כולם, במידה רבה, תלויים בו וניזונים ממנו. מתפתחות סביבו – ובאמצעותו – כלכלות, כמו גם תרבות והיסטוריה. נהר המידע המודרני הזה מחובר להכול ובכך כוחו; הוא פתוח לשימוש הכלל מתוקף זכות יסוד, הקודמת לקיומם של מוסדות כמו השוק או המדינה.
יחד עם זאת, האינטרנט, כמו הנהר ונחלות כלל אחרות, חשוף כאמור לפגיעה ולהשתלטות ריכוזית, ולכן דרושות נורמות חברתיות, חוקים ומוסדות שיבטיחו כי יישאר פתוח, שוויוני, חופשי ומועיל לרווחת הכלל. בתוך אינטרנט כזה, כולם יוכלו להתבטא ולתקשר בחופשיות מבלי לשלם מחיר אישי, נפשי או אחר; מבלי להיות נתונים למעקב; ומבלי להיות קורבן למניפולציה מתמדת. על בסיס הנחות היסוד הללו מתפתחים בעת האחרונה ניצני פתרונות מסקרנים ומלהיבים. אפשר לדמיין רשתות חברתיות בבעלות ציבורית, בניהול דמוקרטי, לטובת כלל בעלי העניין, וחופשיות מהאינטרס של בעלים פרטיים ומהנזקים האדירים הנלווים לכך.
אך כאשר מציעים בעלות ציבורית, חשוב להישמר מפני הענקת כוח בלתי סביר לממשלות. אם נעביר את מטא בשלמותה לבעלות ממשלתית, נקבל טיקטוק (המצויה בזמן כתיבת הדברים בבעלות המשטר הסיני). זהו מעבר מרודן פרטי לרודן ציבורי, שכוחו מסוכן בהרבה. אם מניחים שנחלת הכלל קודמת בחשיבותה לצורכי המדינה, אז נסיק שצִיבְּרוּר (הפיכת נכס פרטי לציבורי, אך לא בהכרח מולאם) אחראי ונבון של הרשתות דורש הגדרה, שתעוצב בשיח דמוקרטי, של מה המדינה אמורה ויכולה לספק מתוקף תפקידה ויכולותיה הייחודיות, ובמה אסור לה בתכלית האיסור להתערב.
לממשלות משאבים כלכליים רבים, לצד מומחיות וניסיון בהקמת תשתיות. לכן אפשר לדמיין שממשלה תספק שירותי ענן או תשתית בסיסית אחרת, שעל גביה אזרחים יכולים להקים רשתות, ערוצים וקבוצות, ולתקשר עצמאית. המדינה תאכוף את החוק אך לא תתערב באופי התקשורת, לא תנהל מעקב או תאסוף מידע אישי אלא אם זה לתועלת הציבור ותוך רגולציה קפדנית, שקיפות מקסימלית, וחופש לפרט להימנע ממסירת מידע. למה הדבר דומה? לכך שרשויות ציבוריות משקיעות כסף בבניית גינה ציבורית ודואגות שתעמוד בתקנים שונים (בטיחות, ביטחון, תברואה), אך לא מתערבות באופן כללי בנעשה בפארק, למעט במקרים של עבירה על החוק.
בנוסף להקמת התשתית, על המדינה לעגן בחקיקה ובנורמות את החופש, הביטחון והשוויון־בכוח בין כל המשתמשים ברשת ובין מפעיליה. עקרון ה־interoperability (בתרגום חופשי: בין־תפעוליות), שלפיו המעבר בין רשתות צריך להיות חופשי וחלָק ככל הניתן, יתרום לחופש ולשוויון. העובדה שכיום לא ניתן, למשל, להעביר חשבון על כל פרטיו מאינסטגרם לטיקטוק ולהפך, מעניקה כוח לא פרופורציונלי לרשתות על פני המשתמשים. יש לחייב בחקיקה את כל הרשתות לאפשר בין־תפעוליות, בדיוק כפי שהחוק מתיר לכל אחד לנייד בקלות יחסית חשבון בנק או חסכון פנסיה בין הספקים השונים. החסם ליישום אינו טכני אלא חוקי ותודעתי: ממש כמו שניתן לשלוח מיילים בין ג'ימייל לאאוטלוק, יש לאפשר תקשורת בין טלגרם לוואטסאפ.נדידה בין רשתות באמצעות מספר משתמש, ממש כמו נדידה בין ספקי תקשורת עם מספר טלפון, תאפשר חופש בחירה, תוך שימור בידי המשתמשים של המידע, הקבוצות, העוקבים והחברים.
על הנעשה בתוך הרשתות יהיו אחראים חברי הקהילות עצמם. עקרון זה נובע גם הוא מההנחה שנחלת הכלל קודמת בחשיבותה לשוק ולמדינה. לאחר שהמדינה הסדירה את תפקידה כנאמנה של נחלת הכלל, מגיע תורנו לשמור עליה ולטפח אותה. עלינו לחשוב אילו נורמות וחוקים יהפכו קהילות למקום בטוח ומיטיב. צריך לבנות אלגוריתמים, לתכנן ולעצב חוויית משתמש המעודדת שיח פתוח, מכבד, עמוק ולא ממכר – לא מבוסס אנגייג'מנט. מרחב שבו דמויות ישרות החפצות בשלום הציבור, נפוצות יותר.
נתמקד ב"לייקים", לדוגמה, ונשאל, למה זה טוב? מלבד כברומטר אכזרי לדימוי העצמי, המעודד התנהגות שטחית והתמכרותית, האם לייקים גם מקדמים תקשורת טובה יותר? במציאות שבה השר הכהניסט לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אדם שקם בבוקר כדי להבעיר את המזרח התיכון, מכור ללייקים, אולי הם אף מהווים סכנה?
לייקים הם רק דוגמה אחת. על כל האלמנטים העיצוביים והיישומיים שיצרו הרשתות הפרטיות צריך לערער; הן הונדסו נגדנו, וזכותנו ליהנות ממרחבים שבנויים לטובתנו. מפרספקטיבה כזו, התפקיד של מתכנתים, מעצבים, מומחי חוויית משתמש וגם משתמשים פשוטים הוא קריטי; במקום שניסיונם וכישרונם יוקרבו למען מעמדם והונם של מאסק או צוקרברג, הם ישמשו לביצור הדמוקרטיה. כבר היום ישנן רשתות מבוזרות ללא מטרות רווח כגון מסטודון, שבהן המשתמשים ברשת קובעים את הנורמות. ניצני האינטרנט הדמוקרטי והחופשי כבר כאן, חרף התחרות הקשה שמשיתים עליהם השחקנים הגדולים, שנהנים מאפקט הרשת.
דמיינו שאתם מתחברים לרשת דרך הטלפון שלכם מעט פעמים ביום, רק כשאתם באמת רוצים או צריכים, ומרגישים טוב אחר כך. טוב כמו אחרי סרט טוב, האזנה למוזיקה אהובה, או שיחה עמוקה עם חברים או משפחה. אתם לא צריכים להגן בחירוף נפש על תשומת הלב והדימוי העצמי שלכם, לא צריכים לספור צפיות ולייקים ולא סופגים אלימות. השימוש ברשת לא יתנקם בכם, לא יערער את יסודות החברה שאתם חיים בה ולא יקשה עליכם להבין מהי האמת. אתם יכולים פשוט לשוטט, להכיר, ללמוד, לצחוק ולעצור בקלות. האינטרנט יכול להיות כזה, הוא צריך להיות כזה. מוטלת עלינו המשימה המאתגרת אך המרגשת והחשובה ביותר – לגרום לחזון הזה לקרום עור וגידים.
תגובות