בשלב הזה כבר התרגלתי לנוכחותו של המרגל. כבר יותר מעשר שנים שאנחנו הולכים ביחד, לכל מקום. זה יכול היה להיות מטריד במיוחד, העניין הוא שבימינו לכולם יש מרגלים, וזה הופך את העסק לפחות נורא. אני זוכר איך בהתחלה זה היה בלתי נסבל. כל פעולה יומיומית נטענה בחרדה משונה, באימה שמישהו מסתכל. קמתי בבוקר והוא ישב ליד המיטה, על השולחן, על שידת הלילה, לפעמים על הכרית. הבטתי בו, הוא הביט בי. הוא רשם שקמתי, כשאישרתי, רשם גם היכן. ביקשתי שיעביר איזה מסר דחוף, אולי לאחותי, משהו כמו האוטו אצלי ו

כמו פליט בר מזל, הספקתי לעלות על הקרון ברגע האחרון, כנפי הדלת מברישות את גבי. במבואה, ממש מולי, התמקם כנר זר. זר כמוני. בחיוך גדול על פניו הוא עוכר את שלוות הנוסעים בנגינת השיר take five, מלווה בפלייבק צורמני. אוזניי לא חוו מעולם עונג שכזה. אני מביט ימינה, מביט שמאלה, צריך לסגת מהמפגע. משמאל - הקרון עמוס בזרים חתומי פנים. מימין - נדמה שפנוי, אך במרכז המסדרון משתרעת פיטבולית מנומנמת, גודלה כגודל חזיר בר מתבגר, איבריה מפוסקים ברפיון, ומעליה מדלגים בקושי הנוסעים הנסים מאימת הכנ

סיפור קצר

עוצמתן הגלובלית של הרשתות החברתיות הפכה אותן לסוכנות כאוס, למנוף לערעור משטרים ולפלטפורמה מועדפת לעידוד טרור. אחרי שכל היוזמות שניסו לרסן אותן קרסו, נראה שתיקון אמיתי צריך ליטול השראה מלונדון של המאה ה־19

מערכת מקלטים עוצרת נשימה שמשמשת בשגרה לבריכות שחייה ולמתקנֵי ספורט ופנאי, השקעות עתק בחינוך שממקמות אותה בצמרת העולמית בתוצאות מבחני פיז"ה, אנרגיה מתחדשת, קידום יציבות אזורית ושלום – פינלנד מתמודדת עם איום קיומי באמצעות תפיסה מקיפה של ביטחון לאומי. התעצמות צבאית היא רק מרכיב אחד שלה. פורסם במקור במגזין תלם אונליין, 2.7.2025 אני גר בדרום תל אביב. יש לי ממ"ד בדירה ומקלט בבניין, וזו היתה העובדה החשובה ביותר בחיי במהלך המלחמה בין ישראל לאיראן. כשהסתכלתי בערב שבת ההוא, ה־13 ביוני,